נאמר כבר הכול. יש לי מה להוסיף לזה.
כן, כבר דיברנו על נשים במלחמה הזו. על איך שהן תפסו את שני התפקידים הראשיים במחזה הבלהות של השבעה באוקטובר, כקורבנות וכמושיעות. על איך שיחד הן מובילות את העורף ומחזיקות את המשק, אבל כל אחת לבד נמצאת בעמדה החלשה ביותר כשמדובר בפשעי טרור. כבר דיברנו על זה שמלחמות של גברים אי אפשר לנצח בלי נשים; אבל עדיין לא דיברנו על זה שמלחמות של נשים אי אפשר לנצח בלי גברים.
בעולם אחר, היה לנו אולי פנאי להזדעזע מזה שנשים לא יושבות עכשיו בחדרים שבהן נרקמות עסקאות החטופים. יכולנו לדבר רק על זה. אבל במציאות הנוכחית, חשוב יותר לדבר על זה שגם לפני שנה, וגם כשהכול ייגמר, נשים לא יושבות בחדרים שבהם מדברים על חינוך, שוויון, שכר, בריאות, ביטחון פנים – וכל מה ששווה להילחם בשבילו באויב אכזר. ודי. כבר אי אפשר יותר.
גם השנה, הרוב המוחלט של מקומות העבודה יציין את יום האישה בסדנאות העצמה ופורומים של נשים, שבהן יוצרות חיבורים, משתפות מידע ומרגישות סולידריות. אבל את זה אנחנו יכולות לעשות גם לבד. מה שאנחנו לא יכולות לעשות לבד, בדיוק כמוכם, הוא לנצח מלחמות.
אז קדימה. תסיימו מהר את המלחמה החשובה באויב, ותשובו לשורות המלחמה על הבית. כדי שנבנה יחד מתוך ההרס חברה קצת יותר שוויונית לנשים. זו המלחמה של כולנו.
