admin

פרפקציוניזם זכה לתדמית של מלך החסרונות, ה"פגם" הכי סקסי, כמעט דרישת סף של מרבית המעסיקים. אז למה לשאוף למושלם, או לעשות הכול על הצד הטוב ביותר האפשרי, זו בעיה? הנה שלוש סיבות: נקודת ההתייחסות של הפרפקציוניזם נמצאת אי שם בעולם פנטסטי, רחוק מאוד מהמציאות האמתית, בעוד שנקודת ההתייחסות של הדיוק היא המציאות עצמה. בתוך הדיוק

הדבר הראשון שאני שומעת הכי הרבה מלקוחות חדשים, הוא שהם רוצים טקסט "קצר ולעניין". לא מעניין, לא מושך, לא מטריף חושים או אפקטיבי – קצר זו בדרך כלל מילת התואר הראשונה שנזרקת לאוויר. והאמת, זה לא מפתיע שבעידן המדיה והמידע כולם מאמינים שהטקסטים שלהם צריכים לזרום עם הפיד, לא לקחת הרבה מקום, להגיע ישר למכירה,

לפני שבוע זכיתי לערוך את טקס החופה של @naamaronen ו@davidilaiev-, אחרי תהליך של דיוק ליצירת ברית זוגיות. אני עדיין מעכלת את המעמד, שלא היה ברשימת החלומות הכי פרועים שלי או של העסק (בטח ש-כתיבת תוכן, קופירייטינג, כתיבת UX, *עריכת חופות*). זה התחיל כשנעמה החליטה לבנות טקס חילוני בעצמה, וכתבה לי "תומי, יש לי איזה תוכן,

בוקר אחד פוטין קמה, פשטה את הפיג'מה, והורתה להפציץ את קייב. כנראה שזה היה הזמן הזה בחודש, אין לי הסבר אחר. או שבמשך יותר מדי זמן, מישהו נתן לה להאמין שמותר לה הכל. הטעות הייתה, שבכלל אפשרנו לה לקחת על עצמה תפקיד מרכזי כזה, ברמה הלאומית. שהיא לא נשארה בתחום המוניציפאלי. אה, זה לא היה

כולנו כבר יודעים שבשביל להצליח צריך להגדיר במדויק את המטרה, אבל פחות מאיתנו זוכרים לחגוג את הביכורים – התוצרים הראשונים והלא מושלמים של הדרך שלנו אליה.

בלימודי התואר הראשון בקולנוע וטלוויזיה, גיליתי את הנקודה בזמן שבה הטלוויזיה, עם היוולדה, הייתה צריכה לאמץ לעצמה מודל עסקי. בגלל שאנשי הקולנוע האליטיסטים ראו בטלוויזיה מוצר נחות, השתלטו עליה אנשי הרדיו והפכו אותה ל"משלהם". התוכניות היו מעין רדיו שצופים בו, והמודל הכלכלי היה תשלום ממפרסמים בניגוד למשקיעים. ההחלטה הספק-שרירותית הזו, השפיעה על הטלוויזיה והתרבות כולה