את המסר הזה דייקתי כשיצאתי למסע לפולין בתור נערכה בתיכון. אז הבנתי שיש חוסר פרופורציה בין שני חלקי הציווי "לזכור ולא לשכוח".

"יום השואה" לא סתם איבד בלשוננו את שתי המילים "זיכרון" ו"גבורה". הרבה מהמסרים של היום הזה מתמקדים בחלק השני של הציווי – לא לשכוח. זה החלק של הנאצים, הר האפר וערמות הנעליים, אושוויץ והמשרפות. זה חלק חשוב, גם בתוכן וגם בדימויים – ובאמת, אנחנו לא שוכחים. המילים שגורות בפינו והדימויים צרובים בתת המודע הקולקטיבי. זה חשוב לא כדי להיות עם תאב נקם, אלא כדי להבין את גודל הנס ובעיקר כובד האחריות, של עם שהוא חופשי בארצו.

אבל הציווי "לזכור" מורכב הרבה יותר. הוא נמצא בפרולוג של הספר, בסצנת הפתיחה של הסרט, לפני האקשן. הוא קשור בחיים עצמם באותו האופן ש"לא לשכוח" קשור במוות. כשאנחנו אומרים על אדם "זכרו לברכה" אנחנו הרי מתכוונים לזכר היותו ולא למותו.

הייתה נקודה בפולין שהבנתי שאנחנו בעצם יתומים מהזיכרון. נכון, יש פילוסופית אחת בת 15 מאמסטרדם, ומפקד צבא מחונן בן 25 בורשה, אבל היו קהילות שלמות עם ערכים ותרבות שבתוכן הם גדלו, והקשר ביננו נגדע. בלית ברירה אנחנו נאצלים לזכור אותם כקורבנות וזו הטרגדיה האמיתית של טרור מכל סוג, ועל אחת כמה וכמה של שואה. אנשים שבחייהם רואים בהם רק יהודים (או אתיופים או אשכנזים או ערבים) ובמותם רק קורבנות.

אחרי שהשתחררתי טיילתי בקנדה ופגשתי בחורה ממזרח אירופה, שסיפרה לי על "חג הלחם". חג שחגגו שנים רבות אחרי המלחמה בעיירה היהודית של סבה, ובו הילדים היו עוברים מבית לבית ומחלקים מים ולחם לכולם (מושלם, לא?). יש לי זיכרון מעומעם שלה ושל הסיפור, וכמה תמונות מהמסלול שעשינו באותו יום, ומאז הוא עולה לי ביום הזיכרון לשואה (יחד עם התמונות המבהילות שאסור לשכוח) וצובע אותו בצבע של זיכרון. של חיים.

אם באלכם, תשאירו פה איזו נקודת זיכרון מסבא וסבתא, ורק הפעם, לא מהשואה שלהם. ותגידו "יום *הזיכרון* לשואה", כי למילים יש משמעות.