פרפקציוניזם זכה לתדמית של מלך החסרונות, ה"פגם" הכי סקסי, כמעט דרישת סף של מרבית המעסיקים. אז למה לשאוף למושלם, או לעשות הכול על הצד הטוב ביותר האפשרי, זו בעיה?

הנה שלוש סיבות:

1. נקודת ההתייחסות של הפרפקציוניזם נמצאת אי שם בעולם פנטסטי, רחוק מאוד מהמציאות האמתית, בעוד שנקודת ההתייחסות של הדיוק היא המציאות עצמה.
2. בתוך הדיוק גלומה עבודה של "יש מיש", כלומר, משהו (מסר, מוטיבציה, כישרון…) שאפשר לדייק, בעוד הפרפקציוניזם מניח יצירה של "יש מאין" (אנחנו אולי לא מושלמים, אבל הפרזנטציה חייבת להיות!).
3. דיוק הוא ספציפי למטרה מוגדרת וסובלני כלפי כל השאר. אם הגדרנו הצלחה לפי תוצאה מדויקת, זה לא נורא אם בתהליך התגלו גם טעויות, ואם חשוב לנו דווקא לדייק בתהליך, אולי זה בסדר שהתוצאה לא מושלמת.

בואו נדבר על זה במונחים של כתיבה: לקחת טקסט משמים ולקוני, עם תיאורים חזרתיים ומהלך מבולגן, ולערוך אותו כך שיעביר את המסרים הנכונים ברצף הנכון – זו עבודת דיוק. השאיפה שניסוח של משפט מסוים בתוך הטקסט, יהיה האופטימלי ביותר האפשרי, מקורה בפרפקציוניזם מהסוג שעלול לגרום לנו לוותר עוד לפני שהתחלנו.

ואל תטעו – דיוק דורש הישגיות, מקצועיות והרבה מהאנרגיה שאתם משקיעים בלהיות פרפקציוניסטים. אבל הוא ה"מפרש" של ספינה אחרת, בטוחה ומפוקחת, שתעמוד בסערות של עולם העבודה שלנו. בואו ניפרד מפרפקציוניזם שלא סובלני כלפי כישלונות, שנקודת ההתייחסות שלו היא להלהלנד ושהציפיות שלו הן "יש מאין".

אז יבואו כבר כולם.