לכל השכירים יש את הרגע הזה בקריירה, שהם יושבים עם קולגה על סלט מלמטה, ומפנטזים על חברה משלהם. זה מתחיל מדברים חשובים כמו מה יהיה בהאפי-האור של ימי חמישי, וממשיך לדברים החשובים באמת – התוכן, הפרויקטים, המשמעות. "אצלנו", הרי, "זה יהיה אחרת". יש תחושה שהפנטזיות האלה לא נועדו להתממש. יודעים מה? שאנחנו לא רוצים שהן יתממשו. שהן כאן כדי לתת לנו פרספקטיבה, או משהו לשאוף אליו, אבל תכלס, מי צריך כזה כאב ראש.

זו הסיבה שמעולם לא תכננתי להקים עסק, ואני בן אדם כזה של תכנונים. מכניסה ליומן קפה עם חברות, ומאמינה שצריך לתכנן תוכניות ולעבוד קשה כדי להוציא מהחיים את הטוב. אבל קורונה, כפרהעליה… היא לא נתנה למה שתכננתי או לא תכננתי להרוס הזדמנות יפה.

בפברואר 2020 התפטרתי מתפקיד שאהבתי כמפתחת למידה וכותבת תוכן, כדי להגשים חלום אישי ולטוס לניו יורק. פחות מחודש אחר כך היה הסגר הראשון. אני הפכתי למובטלת בלי כרטיס טיסה, ומתוך הכלום שאפף אותי העלתי לפייסבוק פוסט. ידעתי שיותר מתמיד, לאנשים יש תכנים והם צריכים לצאת החוצה, אבל לפני זה, הם צריכים שאני אדייק אותם.

פרזנטציה בעבודה, שיפור קורות חיים, פוסט שיווקי, הגשת תסריט לקרן. ביום אחד פתחתי משרד לדיוק בהתנדבות, אליו הגיעו בסופו של דבר גם הלקוחות המשלמים הראשונים שלי. כך, מתוך המקום הכי קשה ו"מלנקורוני" כמו שקראתי לו, נסללה לי דרך לעצמאות. מאז אני אשכרה מגשימה את הפנטזיה הזו, מהסלט: עובדת על פרויקטים שאני בוחרת, עם אנשים שאני בוחרת, וקמה בבוקר לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם.

הנה הפוסט ההוא, מ-2020: