הייתי חולה השבוע, ולא הספקתי לכתוב פוסט ליום האישה. וזה מבאס, כי אין הרבה ערכים שחשובים לי כמו פמיניזם (=שוויון) ויש כל כך הרבה מסרים לא מדויקים שם בחוץ.
בגלל שקשה לי לעשות "חצי" (רק עכשיו למדתי לעשות 80% לפעמים, זה מדהים), היו לי שתי אפשרויות: לדחות עבודה אחרת ולהתאבד על זה, לקרוא איזה מאמר, להביא איזו זווית, או: להעביר את היום ככה, בלי פוסט.

בסוף בחרתי לכתוב פה את ההתלבטות, כי הבנתי שהיא בעצמה קצת מסר.

יום האישה הוא יום שמעלה התלבטות: אנחנו צריכות לחגוג? להתאבל? מה הלו"ז?

וחוץ מזה, בתוך מירוץ היום-יום שהוא עדיין שונה לנשים, גם ככה אי אפשר להספיק הכל, וראבק – אין זמן לתת את הדעת על המצב המגדרי המבאס במדינה, וגם to kill it בכל התחומים.

אז אני לא אדבר על זה שנשים משתכרות בממוצע 30% פחות (וזה נתון שהוא עדיין נכון, אבל רובו לא נובע מאפליה גלויה אלא סמויה, שמוטמעת עמוק בתוכנו). אני רק אגיד שמאז שאני ילדה אני נותנת 30% יותר.

במקומות עבודה תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות הכי אינטליגנטית (לא רק עם "ראש על הכתפיים") כדי להתדיין עם ממונים גברים. כשהיו עומדים מאחוריי בחנייה או בתחנת דלק הייתי מתמלאת אחריות כאילו אני מייצגת את המין הנשי כולו, שזה קורע. הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה להיראות 30% יותר טוב כדי להיות מספיק (ואני לא מדברת על דייטים). תהרגו אותי, אני לא יודעת למה, אבל זה עדיין מעכב אותי מלצלם סרטונים שכבר יכולתי להתחיל לצלם לכם מזמן, ואם הייתי גבר אולי הייתי משחררת בלי חשוב יותר מידי כמה סרטונים מצחיקים ויאללההה (כי אין על ההומור שלי). אבל תראו את כל הנשים היפות והצעירות והחכמות על המסך לצד הגברים הבעיקר-חכמים, ותבינו שאני לא משוגעת, וזו ממש לא רק אני.

אז הדבר שאני אדייק ביום האישה הזה הוא את התחושה החמקמקה הזו, שמעלה התלבטות. הרגע הזה שאת פתאום מרגישה "אישה" במובן שלילי – זה כבר קורה פחות, ובמעגלים רחוקים, אבל כשזה קורה זה פשוט שובר את הלב. כי רוב הזמן "אישה" זו מחמאה עבורך, או בפשטות מי שאת.

ולמה התלבטות? כי כדי להניף את דגל הפמיניזם את צריכה לבוא עם טיעונים מסודרים, מנומקים, אינטיליגנטיים ב-30% יותר לפחות.