לפני שבוע זכיתי לערוך את טקס החופה של @naamaronen ו@davidilaiev-, אחרי תהליך של דיוק ליצירת ברית זוגיות. אני עדיין מעכלת את המעמד, שלא היה ברשימת החלומות הכי פרועים שלי או של העסק (בטח ש-כתיבת תוכן, קופירייטינג, כתיבת UX, *עריכת חופות*).

זה התחיל כשנעמה החליטה לבנות טקס חילוני בעצמה, וכתבה לי "תומי, יש לי איזה תוכן, אני צריכה אותך" (עד לפה סטנדרטי, ככה מתחילות הרבה שיחות שלי עם חברים). מצאנו את עצמנו בסדרה של מפגשים, ואז מפגשים זוגיים, ואז שיעורי בית שמערבים את המשפחות, ושאלות מנחות, וסיעור מוחות, וליווי לכתיבת נדרים. פתאום זה היה נראה לי הכי הגיוני בעולם, לדייק את המסר של החתונה. עם או בלי דת, הרי צריך פה איש.ת תוכ.ן ראיתי איך כל השאלות הקטנות שמטרידות, כמו איך להיכנס לחופה ועם מי, הינומה או בלי – נענות מעצמן כשרק מדייקים את ה-למה של הטקס.

בכל זאת הייתי חסרת מילים מול השאלה אם אהיה מוכנה להיות גם זו שתקריא מתחת לחופה. שתצמיד מיקרופון אל הכלה ותסדר עבורה את המילים, שנייה לפני הטבעת. ביום ראשון בערב ירדתי מהבמה, מותשת מעוצמות אדרנלין, והרגשתי בגוף איך לרגע אחד של קסם בין האירוסין לנישואין, תרמתי את השנקל שלי לדיוקין.

שווה פרוטה, לא?