השבוע נפטרה המלכה שמלכה הכי הרבה שנים בעידן המודרני, והראשונה שאת תקופת מלוכתה העבירה תחת עינו הבוחנת – הדיגיטלית – של הציבור.

למרות שהחלה את חייה בעידן אנלוגי, היא ידעה לייצר תוכן ויראלי להפליא. אמנם, כמו שאמר הכתב אלעד שמחיוף, בית המלוכה כולו הפך בתקופה זו מ"רויאלטי" ל"סלבריטי", אבל הדגש כאן הוא על תוכן, ותוכן אפקטיבי.

למשל, היא חבשה כובע שדומה בצורתו לדגל האיחוד האירופי בדיוק בזמן הדיונים על הברקזיט (פרישת הממלכה מהאיחוד), ובזמן אחר ענדה סיכה שקיבלה מהזוג אובמה, בשעה שטראמפ ערך ביקור בממלכה.

כן, מדובר בתוכן יצירתי ומקורי ברמה גבוהה, אבל זה לא מספיק. בזכות תדמית אותנטית, "בגובה העיניים" שהיא התעקשה לתחזק מגיל צעיר, היא העבירה מסרים שבפי גורמים אחרים היו נתפסים ציניים ומנותקים.

הסרטון בו היא מצהירה "אנחנו עוד ניפגש" בתקופת הקורונה, שתל תקווה גדולה יותר בלב הבריטים מזו שהצליחו לייצר כל הפוליטיקאים יחד. אין כאן חשיבות לדעה האמיתית של המלכה והאם היא אופטימית, אלא לתמונה שנוצרת ע"י מנהיגה בת 90 פלוס שנולדה בין מלחמות עולם, ומה שהיא מסמלת עבור המולדת.

עצם הרעיון של בית מלוכה הוא קרקע פורייה ליצירת תוכן והשפעה בריטיים מכל הסוגים, וזו כנראה אחת הסיבות שהוא עוד ממשיך להתקיים: פשוט, כי התוכן הזה עובד. מה שאפשר ללמוד ממנו, מעבר ליצירתיות והמקוריות נוכח מגבלות (הרי, המלכה לא יכולה להגיד ולעשות כל מה שהיא חושבת), הוא ערכים מאוד ברורים שמכתיבים את התוכן – והם לא פחות חשובים מהמסר עצמו. קצת כמו שקל לנו לקבל מסרים הומניטאריים מאנשי ביטחון. אבל ישראל היא לא הסיפור פה 😉

התוכן (לא) מת, יחי התוכן החדש!

נ.ב התמונה היא מחאה לפוסט של עצמי, כי אני לוקחת צדדים בין נשים חזקות, וכי כל התוכן המצוין לא יטשטש את הבעייתיות שקיימת במוסד הזה.