היה אפשר לצפות מאליעזר בן יהודה, איש מרשים לכל הדעות ובעל חזון; שבזכותו שפה ארכאית ולא שמישה כמו עברית הפכה לבסיס של שירים כמו "טרילילי טרללה"; שיפתור אותנו מעול המגדר. למה לעזאזל ששולחן יהיה גבר ומנורה נקבה? (ואם כבר, אז יכולתם גם לבחור כינוי ראוי יותר, ולא לקרוא לנו על שם של חור…. אהמ "נקב").
אבל האמת היא, שהבעיה שלנו היא לא עם העברית, כפרה עליה, ולא עם אף שפה. הבעיה שלנו היא עם העולם! שבו חלוקה אובייקטיבית לזכרים ונקבות היא בסיס להיררכיה בכל תחום, שהשפה בפשטות מבטאת. הרי זו לא השפה שקבעה שצורת הזכר תהיה גם הצורה ה"סתמית" (הניטרלית), ולא היא מובכת, לעתים נפגעת ממש, בשם גברים שפנו אליהם בלשון נקבה. אלה אנחנו והתרבות שלנו.

אז צורת היחיד היא הצורה הניטרלית, ביג פאקינג דיל, לא ככה? למה ההתייחסות הזו לשולי במקום לעיקר, לתוכן? אז בואו נבין יחד למה פנייה ממוגדרת הופכת את עצמה לעיקר, ובעיקר – איך היא מפריעה לתוכן שלנו להיות אפקטיבי, בעיקר עבור הקהל הנשי:

מחקרים מראים שכאשר הפנייה הנשית נעדרת מהתוכן, היא מעודדת הדרה בפועל של נשים במציאות. למשל: נשים מגיבות יותר (באחוזים מדהימים) למודעות עבודה שנכתבות בלשון נקבה בהשוואה ללשון זכר (כן, גם כשהכוכבית הקטנה מכלילה אותן פנימה). מטורף לא? בעצם לא כל-כך, אם נחשוב על זה שכל טקסט בלשון זכר מאלץ נשים לתהות האם מדובר בפנייה "סתמית" או "אמיתית" – האם הפעם הן חלק מהחבר'ה או לא בדיוק.

עובדה נוספת היא שנשים נוטות להעריך את עצמן לטובה בשאלונים, ואף להצליח יותר במבחנים שפונים אליהן בלשונן (בעיקר בתחומים שיש כלפיהן סטיגמה מגדרית לרעתן, כמו מתמטיקה לעומת הבנת הנקרא). הסבר אפשרי לכך הוא עניין הערך העצמי, שמשתנה כאשר נשים משוות את עצמן לאחרות בתוך קבוצת הנשים לעומת האוכלוסייה הכללית. גם זה די מדהים, אבל הגיוני: נסו לדמיין תלמידת תיכון במבדקים לקראת הצבא. במיונים לתפקיד הדרכה שכל המועמדות אליו נשים, היא תִּשָּׁאֵל: "האם את אסרטיבית?", ואילו במיונים לטייס היא תישאל: "האם אתה אסרטיבי?". בכל פעם כזו היא תנסה לחשוב ולהעריך את עצמה למול שאר המועמדות.ים. האם בשני המקרים היא תגיע לאותה המסקנה?

תשמעו סיפור. כשהייתי סטודנטית ונדרשתי להעביר בכיתה פרזנטציה באנגלית, פתחתי את המצגת עם שתי שקופיות בעברית ובהן הוראות פעולה. בשקופית הראשונה נכתב: "כל מי שלומד בקורס אנגלית באוניברסיטה, שיעמוד". כיתה שלמה של סטודנטים וסטודנטיות נעמדה. בשקופית שאחריה נכתב: "כל מי שהתחילה ללמוד היום ב-8 בבוקר, שתשב". הסטודנטיות התיישבו כמובן, ואילו הסטודנטים נותרו לעמוד (חלקם זזו באי נוחות). זה בעצם כל הסיפור, ומשם ועד לפואנטה של ההרצאה שלי, הדרך הייתה קצרה.

אי אפשר להתעלם מההשפעה הממשית שיש ללשון הפנייה על נשים וגברים כאחד, אולם ההשפעה על נשים היא מעניינת יותר. לנו, הנשים, יש כמו "תודעה מפוצלת" – אנחנו גם נשים וגם רבים, כלומר מקבלות על עצמנו גם את הפנייה הגברית. בעיניי, יהיה נאיבי לחשוב שההשפעה נשארת בתחומי השפה, ונכון יותר לומר שהפנייה הזו מאלצת אותנו "לחשוב גברי", ולכוון את עצמנו לסטנדרט הגברי, בדגש על עולם העבודה וההישגים, וגם כאשר זה כלל לא נדרש. כמו בשפה גם במציאות, אנחנו אלה שמתאימות את עצמנו, ואולי אפילו הופכות למכילות ומבינות יותר את הצד השני בזכות זה (זוכרות את האסרטיביות?).

אם כל הסיבות האלה לא מספיקות כדי לגרום לכם.ן להקדיש רגע של מחשבה ללשון הפנייה של הטקסט, אז תדעו שבתוך הסמטוחה הזו יש גם דובדבן: בגלל שלשון זכר השתגרה כל-כך, כל פנייה שיווקית בלשון נקבה נתפסת כייחודית, אישית ואינדיבידואלית. במילים אחרות, היכולת להעלות את האפקטיביות השיווקית ולייצר אצל נשים את ההרגשה שהמודעה שלנו ממש רואות אותן, היא במרחק של שינוי הלשון.

אז איך נשנה את לשון הפנייה ונכתוב שוויוני בקלאס ואפס מאמץ? אפשר לחפש בטקסט את הפעלים שניתן וכדאי להחליף לשמות פועל/פעולה: למשל, במקום "סמן" נכתוב "יש לסמן". פתרון נוסף הוא להחליף את זמן הכתיבה לעתיד (הנה כאן במקום "איך משנים את לשון הפנייה?" כתבתי: "איך נשנה?…").

יש עוד המון דרכים ושיטות, רק תגגלו "כתיבה שוויונית" ותגיעו לעולם מלא וטוב של שוויון – כאילו כולנו כבר מרוויחות ומרוויחים אותו הדבר. כן, זה מצריך תשומת לב מיוחדת, וכן, בהתחלה זה עלול להיות קצת מאולץ. אבל היי, פעם דיברו פה עם ר' מתגלגלת – אנחנו מתעדכנים, והשפה ביחד איתנו.